איכויות הגיבור (4\9)

להסכים להיות גם חלק וגם שלם

"[sacrificing one's life for another] This is the break-through of a metaphysical realization that you and the other are one, and that the separateness is only an effect of the temporal forms of the sensation of time and space; and our true reality is in that unity with all life. That's a metaphysical truth that becomes spontaneously realized because it's the real truth of your life. Now, you might say, the hero is the one who has given his physical life to some order of realization of that truth. It may appear that I am one with my tribe, or I'm one with a people of a certain kind, or I'm one with life." (Joseph Campbell)

בתחילת הדרך, התינוק אינו חש את ניפרדותו מהאם-סביבה שלו. בהדרגה הוא עובר תהליך של היפרדות והתהוות לכדי אדם עצמאי בעולם. האגו מתמודד עם המתח בין היצרים הפנימיים שלו - אלו שדרכם הוא מרגיש שהוא מגשים את עצמו בשלמותו - לבין המגבלות החיצוניות, אלו שמדכאות את יצרי האיד ומכריחות את האגו להתאים את עצמו לסביבה. הדיאלקטיקה הזאת נמשכת כל החיים.

בסופו של דבר האגו מתפתח להיות שלם אחד נפרד. החוויה של האגו היא של נפרדות, מרחק, חלל. הפונקציה הזאת של האגו היא מאד חשובה מאחר ויש לה ערך הישרדותי לאורגניזם – "אני צריך לדאוג לאוכל ומחסה לעצמי כדי שאני אשרוד".

לפעמים האגו מוכן להקריב את הנפרדות שלו ולהסכים להפוך להיות חלק ממשהו גדול יותר- משפחה, קבוצת חברים, עיר, וכולי. זוהי הופכת להיות קבוצת הזדהות, כזאת שבה אני משווה את ערך החיים של פרט אחר לשלי (או כמעט כמו שלי). ככה, אני אתחלק באוכל שיש לי; בהזדמנויות, במשאבים, בערכים, ובאמון.

אני אסכים להקריב חלקים בעצמי, או אפילו את כולי, למען השלם הזה שאני חלק ממנו. אני אפעל כדי לקדם את כולם, כדי להעצים את הקולקטיב. במקביל, אני אצפה שהשלם – על סך חלקיו – יזכור אותי בתור שלם העומד בפני עצמו.

ארתור קסטלר דיבר על יחידת מידה תאורטית בשם "שלמון" (באנגלית, holon, תרגום שלי). השלמון נמצא בנקודה הלימינלית שבין היותו חלק ממשהו, לבין היותו שלם. זוהי נקודת מבט בו-זמנית, כמו זו של האל המפתנים היווני יאנוס, אשר הביט אל העתיד והעבר בו זמנית. כאן הוא מביט החוצה אל היותו חלק, ופנימה אל היותו שלם.

התחושה הזאת של להיות חלק ממשהו גדול יותר היא חלק מהאש שמניעה את הגיבור לפעולה. כשזה "אנחנו" ולא רק "אני", העוצמה של המעשה או האמירה הרבה יותר מוחשת. במקביל, הגיבור לא מונע רק ממניעים אלטרואיסטים, הוא מעוניין גם בהישרדות ואף השגשוג שלו. לפעמים הגיבור מתחיל כבורג במערכת, רק מוגשם כחלק ממשהו גדול יותר, אבל ללא כל ייחודיות משל עצמו. שם, המסע שלו הוא לעבר הגשמה עצמית אידאוסינכרטית.

כך או כך, עבור הגיבור הדרך היא דרך האמצע, של ניסיון להגשים את החלקים הייחודיים בתוך מערכת חברתית של מגבלות ודרישות. עבור האנטי-גיבור, המסע הוא שונה, שכן האנטי-גיבור רוצה להצביע על פגם במערכת ולנסות להיחלץ ממנה או לפעמים לשנות אותה. הוא אנטי-גיבור בגלל שהוא לא משתלב כחלק בשלם החברתי, וזה בגלל שהוא לא מוכן להיענות לדרישות שהן צבועות, בורות, ואף מרושעות (מבחינתו).

לפעמים להשתלב כחלק זה לא המהלך המוסרי; לפעמים הדרך מתחילה לבד, למעטה.

אחרי מספר צעדים, עוד קצת תנועה, והאנטי-גיבור שלנו מוצא סדר חדש - בעצמו ובסביבתו, ויכול לראות את הדברים קצת אחרת, למצוא את הדרך להגשים ולהתגשם כעצמו, בצורה שהרמונית גם כלפי חוץ.