Search
  • Virgilius

סיפור קצר: החזיר שרצה להיות אריה



היה היה חזיר שרצה להיות אריה.


החזיר במראהו היה שמן ומטונף כמו שאר החזירים סביבו, אבל כן היה יוצא דופן גם בלי הרצון שלו להיות אריה: הוא היה מאד מוכשר בחפירה ותמיד ידע איך למצוא את האוכל הכי טעים ביער. הוא היה חזיר מאד חזק וקשוח, אבל גם גאוותן ויהיר ותמיד ניסה להוביל גם כשלא היה תורו. פעם כשהיה צעיר הוא ניסה להוביל את שאר החזירים בני גילו לגלות אזורים חדשים בקצוות המרוחקים של היער, אבל הם לא רצו ללכת אתו. הוא נעלב והתחיל ללעוג להם:

"אתם כאלה פחדים! אנחנו חזירים, החיות הכי קשוחות ביער!"

אבל להרגיש כמו החיה הכי קשוחה ביער לא הספיק לחזיר שלנו, והוא המשיך להציק לאחרים במשך ימים ארוכים, עד שלאחד החזירים הצעירים נמאס והוא אמר לשאר החזירים,

"בואו חבר'ה, נתעלם ממנו מעכשיו כאילו הוא לא קיים"

החזירים האחרים רק רצו שקט מהגידופים של הראשון והסכימו תכף ומיד. החזיר שלנו מאד נעצב וחשב בליבו:

'הם סתם מקולקלים ומעצבנים. הם לא יודעים בכלל מה אני שווה. אני הרי אפילו בכלל לא חזיר, אלא אריה גדול ואמיץ. הם עוד יראו כשאהיה מלך היער ואחזור ואשלח אותם לפינה הרחוקה, איפה שהסלעים והנחשים.'

וכך עברו ימים שבהם החזיר היה לבדו, עקשן, עד שהחליט לעזוב את שאר החזירים ולצאת למרחבים חדשים כדי למצוא חברים חדשים שילכו אחריו כמנהיג, שהרי הוא לא ויתר על המשאלה שלו להיות אריה.


תחילה החזיר יצא אל המדבר. עברו עליו ימים ארוכים וחמים ולילות קרירים וחשופים, ולאחר זמן מה הוא פגש בגמל. הגמל היה טוב-לב וחרוץ, הוא נשא על גבו כל יום משאות של אחרים וכאילו התעלם מרצונותיו שלו. הוא ראה שהחזיר מיובש ועצוב והזמין אותו אליו לתה. מאחר והחזיר היה כה חלש הוא שכח את היותו יהיר וגאוותן והסכים לעזרתו של הגמל. התה היה מנחם והמזון היה נסבל וכך החזיר לאט לאט התאושש.


"אתה יודע," אמר החזיר לגמל, "אני בעצם לא חזיר, אלא אריה. אם תבוא איתי חזרה ליער אתה תראה שאני שם המלך ואתן לך שם מקום של כבוד וחלקה טובה ששם תמיד יהיו לך פירות מתוקים."


הגמל לא ידע כיצד לפרש את דבריו של החזיר – הרי הוא מכיר חזירים והוא ראה שהוא חזיר ולא אריה. יחד עם זאת, משהו בדבריו של האריה, סליחה, החזיר, היו משכנעים – בעיקר איך שהוא אמר אותם. הגמל נרגש מהרעיון של פירות מתוקים וחופש מהמשאות שהוא נשא לאחרים והחליט באותו רגע (למרות שהוא לא כזה שמחליט החלטות פזיזות) ללכת אחר האריה לאן שיוביל, העיקר שתהיה לו חלקה טובה ביער ופירות מתוקים.


האריה והגמל הסכימו לצאת למחרת מהמדבר ולמצוא מקום נעים יותר שם יוכלו לגייס עוד חברים שאיתם יחזרו ליער הבית. תחילה הם הגיעו לאזור הג'ונגל, שם פגשו שלל יצורים מוזרים ומאד פחדו (בעיקר הגמל, כי הרי אריות לא מפחדים משום דבר). הם התיישבו לצד שורשי עץ ותהו לגורלם, כשלפתע הם שניהם ראו את אחד הענפים הקטנים של העץ זז – אבל לא בגלל הרוח או בגלל שהם נגעו בו, אלא כאילו מרצונו. עוד תנועה ועוד תנועה והם הסתכלו אחד על השני בתדהמה כאילו שואלים 'איך יכול להיות הדבר?'


"שלום," אמר הענף, "אני זיקית, אתם לא שייכים לפה, מי אתם?"

"אני הגמל וזה האריה", ענה הגמל.

הזיקית לא הכירה לא גמלים ולא אריות וכך לא היה לה שום בלבול כשראתה את החזיר.

"נעים מאד." ענתה הזיקית. "אני לא ממליצה לכם להישאר פה בג'ונגל. יש פה כל כך הרבה חיות וכל כך הרבה צמחים, והם כולם כל כך יפים וכל כך מיוחדים, אבל אני בכלל לא מרגישה יפה מיוחדת אז אני כל היום אני רק מנסה להידמות להם. אבל נמאס לי ואני רק רוצה להיות מיוחדת בצבעים הטבעיים שלי, ואני אפילו לא יודעת מה הן." שיתפה הזיקית והחלה לבכות.

"אני הייתי עבד של אחרים, תמיד אכלתי רק עשב יבש, והייתי עצוב עד שהאריה נתן לי תקווה. האריה הוא המלך של היער הגדול והוא הזמין אותי לשם והוא ייתן לי שם חלקה טובה ופירות מתוקים. אולי גם את תצטרפי אלינו ליער ושם תוכלי להיות מי שאת, יחידה ומיוחדת, כי הרי ביער הגדול אין זיקיות." אמר הגמל והביט באריה לבדוק אם הוא צודק, כי הגמל לא יודע אלו חיות יש ביער הגדול. האריה היסס לרגע והנהן לחיוב.

"וואו," החזירה הזיקית בהתלהבות, "זה נשמע לי נהדר! אתם באמת תסכימו לצרף אותי אליכם?"

"תבואי." קבע האריה.


וכך שלושתם המשיכו בדרכם, וחצו נחלים ופגשו בנופים זרים. הם עצרו לנוח לצד ערמת סלעים גדולה. הרוח הנעימה הרעידה את העלים של השיחים מעט ואז יצא מתוך הסלעים נחש.


"בוקר טוב לכם יקיריי," הזמין הנחש, "מה מביא אתכם לביתי?"

"אוי סליחה, לא ידענו שזה הבית שלך, אנחנו ממש מצטערים, באמת." אמרה מיד הזיקית. "מי אתה?" היא שאלה.

הנחש הבין שהחיות שלפניו לא פגשו בנחש מימיהם ושהנה בפניו הזדמנות פז להרוויח משהו - הרי הנחש רק דאג לעצמו ולצרכיו ותמיד רצה לבלוע עוד ועוד. וחוץ מזה, גם עכשיו שכבר היה שבע, הוא היה משועמם וחיפש אחר שעשועים.

"אין סיבה להתנצל ידידיי. אני המדריך של הג'ונגל, מקבל את פני האורחים ומגלה להם מקומות נפלאים. תרצו לסייר איתי? תרצו לראות את פלאי המערות והעמקים?" ענה הנחש בעודו זומם לאיזו מלכודת יבחר להפיל אותם.

"מצטערת, אנחנו לא יכולים." אמרה הזיקית מותקפת רגשות אשם נוראיים על כך שנאלצה לסרב. "אנחנו בדרך חזרה אל היער הרחוק, שם חברנו האריה" אמרה והצביעה על החזיר, "הוא מלך – הגמל יקבל חלקה טובה ופירות מתוקים, ואני אהיה יחידה ומיוחדת." ואז מבלי לחשוב על כך, ומבלי להתייעץ עם חבריה הגמל והאריה, אמרה הזיקית, "רוצה להצטרף אלינו?"

הנחש הביט בבלבול בשלושת החיות שלפניו – הוא ראה זיקית, הוא ראה גמל, והוא ראה חזיר, אבל לא היה שם שום אריה. הנחש הבין מיד שהחזיר שיקר לזיקית ולגמל – שהרי מכיר הוא את שכמותו. הוא הביט בחזיר – שהבין שהוא נתפס - וחייך. הנחש ראה הזדמנות פז לשעשוע נהדר; הוא יתלווה לחיות האומללות ויציג את עצמו פני מאמין ובבוא העת יחשוף את שקר החזיר.

"אני אשמח להצטרף אליכם. הרי פה כולם מכירים אותי ומספרים עלי סיפורים כל הזמן. הם קוראים לי שקרן ורמאי וגנב. אבל אני לא! אני טוב-לב ונדיב, וכל היום אני רק מחפש חברים, כמוכם!" ענה הנחש כשהוא מחזיר את המבט שלו לזיקית.

הזיקית הרכינה ראש, פנתה לאריה במבט כנוע ומתנצל, כאילו מתחננת לרחמים, ובעיניה ביקשה שהוא יסכים לחברת הנחש אשר חשה בכאבו. האריה, מנגד, היה במלכוד – מצד אחד, אם יסכים שהנחש יצטרף אליהם הוא לנצח יהיה באיום מכך שהנחש יחשוף את השקר שלו, ומצד שני, אם לא יסכים אז הנחש יספר להם עכשיו.

"תבוא." קבע האריה.


וכך ארבעתם המשיכו בדרכם, חצו נהרות שוצפים ופגשו נופים מרהיבים. הם עצרו לנוח בצל עץ ענק, שכמותו אף אחד מהם עוד לא ראה בכל ימי חייו, על גבעה ירוקה ורחבה, כשהנחש ראה חיה לא ברורה מתקרבת אליהם בהיסוס. אף אחד מהחברים לא הכיר את החיה שמתקרבת, ולמען האמת, גם היא לא כל כך הכירה את עצמה. הנחש, שיש לו חוש ריח טוב ליצורים שלא מכירים את עצמם, ושיודע לנצל כאלו למטרותיו, שמח.

"הי תראו," אמר הנחש לחבריו, "זאת כבשה." כעת פנה הנחש כפי שהוא נהג לפנות לאריה בכל הזדמנות מאז שחבר אליהם - ביראת כבוד והתחנפות, "האם יסכים הוד מעלתו לברך את הכבשה הזאת בהזמנה?" האריה שאהב את צורת הדיבור של הנחש הסכים מיד מבלי לחשוב על כך.

"בואי כבשה יקרה, בואי לידנו לצל העץ, תשבי ותנוחי אתנו. ספרי לנו את סיפורך." אמר הנחש בקול נעים ומפתה.

"תודה לכם מקרב לב," ענתה הכבשה, "אשב בשמחה שהרי גופי כבר כבד. שמעתי באוזניי שקראת לי 'כבשה' – אני מודה לך! עד היום לא ידעתי מי אני ומה אני אלא הסתובבתי בגבעות הירוקות חירשת ואילמת לעצמי. ותודה לך אריה יקר על שהזמנתה אותי, שהרי אני בודדה בליבי." ענתה הכבשה.

"ובכן, הצטרפי אלינו כבשה יקרה במסענו אל יער הגדול, שם חברנו האריה הוא המלך והוא ייתן לגמל חלקה טובה ופירות מתוקים, הזיקית תהיה יחידה ומיוחדת, ובי יאמינו שוב כדובר אמת – אולי שם תמצאי את עצמך". את החלק האחרון אמר הנחש בקול לחש.


הכבשה תהתה לעצמה לרגע למשמעות ההזמנה. כל יום היא חיה לבדה, עזובה וגלמודית, מחפשת מישהו שיכיר בה, או אפילו רק יתייחס אליה, והנה מגיעה חבורה עליזה של חיות שמחפשות את אותו דבר כמוה.

"וואו, תודה לכם שוב מקרב לב על ההזמנה הכה נדיבה. אני אשמח להצטרף אליכם למסע ולתת כל מה שאוכל מעצמי לכם!" ענתה הכבשה בהוקרת תודה. מולה, הנחש כבר התחיל לספור את הדרכים שבהם יוכל לשחק בחיה העלובה; האריה שם לב שחבורתו גדלה והתחיל להרגיש בעול המלוכה – האם באמת יוכל להוביל? הזיקית והגמל, מצדם, היו עליזים כרגיל.


תחילה הכבשה ישבה ליד האריה. האריה נראה היה לה עוצמתי, כריזמטי וחשוב, והיא רצתה ללמוד ממנו על החיים.

"בואי כבשה יקרה, שבי לרגליי ונשוחח מעט." אמר האריה. "אספר לך על הממלכה שלי!"

"באמת יש לך ממלכה משלך?" שאלה הכבשה בפליאה.

"בטח! שם כולם מקשיבים לי, שם אני מחליט. אבל אל תחשבי שאני מלך רע:אני מרשה לכולם לעשות מה שהם רוצים, בלי גבולות ובלי תנאים" הצהיר האריה. "(כל עוד הם זוכרים שני הוא המלך)" הוסיף במלמול.

"זאת ממלכה שאני הקמתי במו ידי - כל אבן וכל עץ קבעתי בשלמות. וכמובן שהחיות ביער השכן תמיד רוצות לפלוש ליער שלנו ולקחת אותו לשלהם... תשמעי לי כבשה יקרה, אני רואה עלייך שאת מבינה עניין – תישארי קרובה אלי, תלמדי מה שיש ללמוד, ואולי יום אחד אתן לך חלקה מהממלכה שלי שתהיי שם מנהיגה." אמר האריה בגאווה של אב. "(כל עוד תזכרי שאת כבשה ואני אריה)" מלמל האריה.

'ממלכה משלי?!' חשבה לעצמה הכבשה. מעולם לא היה עולה על דעתה לחלום על להנהיג אפילו עץ אחד, שלא לדבר על יער שלם! 'וואו, איזה מלך מדהים! הוא יודע כל כך הרבה; הוא כל כך נחמד; והוא באמת מאמין בי וחושב שאני מוצלחת! יכול להיות שהוא אוהב אותי כפי שאני?' תהתה הכבשה.


כשהאריה התחיל להרגיש מעט עייף הוא שחרר אותה. הלכה הכבשה וישבה עם הזיקית שבדיוק קילפה פירות לכולם.

"מצטערת ממש, כבשה יקרה, עוד לא סיימתי לקלף את הפירות ואין לי לתת לך"התנצלה הזיקית.

"הכל בסדר," השיבה הכבשה, "אחכה בסבלנות. אני לא רגילה שמקלפים לי פירות..."

"את מאד יפה... " אמרה הזיקית. "איך את מצליחה להיראות ככה?" שאלה.

הכבשה בחנה את עצמה ואמרה "איך?"

"פשוט, ככה... איך שאת נראית... כמו שאת..." ניסתה הזיקית.

"כמו שאני...? אבל אני לא יודעת איך אני נראית..." השיבה לבסוף הכבשה בייאוש. אחרי שתיקה ממושכת הכבשה שאלה "את גם הולכת לקבל חלק מהממלכה, שם תהיי מנהיגה?"

"אני לא יודעת... בכלל לא מגיעה לי ממלכה. לא מגיע לי להנהיג. טוב לי לקלף פירות לאחרים. אני בקושי יכולה להחליט על עצמי, איך אוכל להחליט על אחרים?" ענתה הזיקית מבלי להרים מבט.

"אני בטוחה שאת נהדרת ושאם תהיה לך ההזדמנות את תהיי מנהיגה מצוינת!" לאחר שתיקה ממושכת נוספת קמה הכבשה, חייכה חיוך קל לזיקית, והלכה לשבת עם הגמל שישב בצד השני של הגבעה.


"את יודעת, הוא לא באמת אריה." פלט הגמל עוד לפני שהכבשה התיישבה.

"למה אתה מתכוון?" שאלה הכבשה באי נוחות.

"הוא לא אריה, הוא חזיר. אין לו באמת ממלכה והוא לא שולט בכלום. הוא הבטיח לי חלקה טובה ושאהיה אדון לעצמי, אבל כל היום הוא אומר לי מה לעשות מהרגע שהוא אסף אותי מהמדבר. בהתחלה האמנתי לו שיש לו ממלכה ביער, וסירבתי לראות אותו כחזיר. רציתי למצא דרך לחיים טובים יותר. אבל עכשיו אני מבינה את השקר שלו."

הייתה שתיקה קצרה ועבה. הכבשה לא ידעה מה להגיד; לא ידעה מה לחשוב.

"כבשה יקרה, את נראית לי כמו אחת שמבינה עניין. בואי תצטרפי אלי ויחד נגרש את החזיר ואנחנו נשלוט בממלכת היער!" אמר לבסוף הגמל בנימה חמדנית.

הכבשה קפאה במקומה. רגשות שונים הציפו אותה, מחשבות שונות עלו בה: 'יכול להיות שהאריה משקר? למה שיעשה את זה? האם להאמין לגמל ולהצטרף אליו? האם אוכל באמת להיות מנהיגה טובה? האם אני בוגדת באריה? ואם הגמל בוגד באריה, אז האם לא יבגוד גם בי בבוא העת?'

לבסוף הכבשה הצליחה (אם כי בקושי רב) להגיד, "תודה" והלכה לשבת על סלע גדול בקרבת מקום. הנחש מיד צץ מתוך הצל, זחל מעלה, והתיישב ליד הכבשה.


"נו, כבשה יקרה, איך את מרגישה, ככה להיות חלק מקבוצה כל כך מכובדת?" שאל-לחש הנחש.

"תודה לך על ההזמנה, נחש יקר, מעולם לא הרגשתי כזאת אחווה! אבל כרגע אני מרגישה מוזר קצת." הודתה.

"ספרי לי, לחבר הנחש שלך, אולי תרגישי טוב יותר אחרי זה. הסוד שלך שמור אצלי."

"טוב, תודה לך חבר נחש. ובכן, אני לא יודעת מה לעשות: האריה רוצה להפוך אותי למנהיגה בממלכה שלו, אבל הגמל אומר שהאריה משקר ושרק הגמל יכול להפוך אותי למנהיגה, אם אלך לצידו.

אני לא יודעת למי להאמין. אני רוצה להיות נאמנה לשניהם אבל לא יכולה..." אמרה הכשה ופרצה בבכי תמרורים.

הנחש, שניזון מספק, חייך לעצמו מתחת לשפמו הדקיק ואמר, "אוי כבשה יקרה, את כל כך אמיצה שאת כך עומדת מולם!" כך אמר הנחש, אבל בסתר ליבו הוא קינא לה על כך שגם האריה וגם הגמל הזמינו אותה כך לחלוק בכוחם. בנוסף, הנחש ידע את כוחה האמיתי של הכבשה והתחיל לחשוב לעצמו 'היא תהיה הרבה יותר קלה לניווט מאשר החזיר המלוכלך הזה והגמל הבוגדני הזה, אולי אקח אותה לעצמי?!'

"תשמעי לי כבשה יקרה וכל בעיותיך יפתרו: את תאמרי לשניהם שאת נאמנה לו, ושתלכי בדרכו. כשנגיע ליער, ברגע הנכון - כאשר שניהם מאמינים לך, את תגנבי את כס המלכות ואת תהיי המנהיגה של היער!" את המילים האלו הנחש לא לחש, אלא אמר בבירור ובאסרטיביות.


הכבשה, מצידה, הרגישה מזועזעת ומבולבלת. הנחש רק שיתק לה את יכולת הבחירה עוד יותר. היא הודתה לו מקרב לב, כאשר באותו רגע האריה הצהיר שממשיכים הלאה.


ובכן, לאחר המנוחה על הגבעה בצל העץ הענק, חמשתם המשיכו בדרכם, חצו ואדיות וגבים, והאריה התחיל לפגוש נופים מוכרים. הם עצרו בכניסה ליער הבית שלו, ליד אגם קטן.

הכבשה, אשר ישבה והרהרה מעט בנפרד משאר החיות, בחלק אחר של האגם, ראתה בתוך המים שני דגים, אחד לבן ואחד שחור, שוחים סביב פרח לבן ויפה שנח על פני המים. הכבשה הביטה בהם בסקרנות, קצת חוששת.


היא ראתה שהם לא מדברים, אבל למרבה הפליאה, שמעה את מילותיהם:

"מי את?" שאל הדג הלבן.

"אני כבשה." ענתה במחשבותיה.

"לא את לא." אמר הדג השחור.

"הסתכלי טוב טוב אל תוך המים," התחיל הדג הלבן, "ותראי מי את באמת." המשיך הדג השחור.

הייתה זאת שעת ערב ובעודה מביטה במים הצלולים אשר אדוותיהם אט אט נחלשות והפכו דוממים, הפרח התחיל להיפתח לו – כל עלה כותרת, אחד אחד, בנפרד. הכבשה המשיכה לבחון את המים - פעם לעומקם וראתה את החיים הפנימיים ששם; פעם ממש את פני המים וראתה שם יצורים קטנטנים ששוחים; ופעם בהשתקפות שהמים נותנים. ואז, היה לה רגע של קיפאון.

"עכשיו את מבינה?" שאל הדג הלבן,

"את הרי בכלל לא כבשה." אמר הדג השחור.

"נכון," אמרה הזאבה, "אני זאבה."


הזאבה התרוממה ממקומה והביטה לעבר חבריה החיות. היא חשה עצובה בליבה על כך שכל אחד מהם עדיין לא מצא את עצמו כפי שהיא מצאה את עצמה. העצב שלה העצים כאשר היא הבינה ששאר החיות ימשיכו לשקר לעצמן ואחת לשנייה ושהיא לא יכולה לעזור להם למרות שהיא כה רצתה. ומעבר לכל, היא הבינה שגורלה מחכה לה לבד או בחברת זאבים כמוה.

הזאבה הסתובבה והלכה לה לדרכה.

6 views0 comments

Recent Posts

See All