top of page
Search
  • Writer's pictureVirgilius

'פרוזאק'



עבר – ניו-יורק, לפני 5 שנים.


הוא נכנס למסעדה ההומה כאילו היא של אבא שלו. היה זה מפיסטופלס. הוא לבש חליפת 3 חלקים, נעלי עור תנין, ונשא סכין ג'נטלמנים בכיס. המבט שלו סרק את קהל הסועדים וברגע האחרון הוא תפס כוס שהעזה ליפול ממגש של מלצרית חמודה.

הוא ירד לבסוף לעולם הארצי, הרדוד הזה, לאחר יובלות בהם לא התגשם חומרית, מתוך קריאת תיגר, יש שיקראו לכך גחמה, להוכיח את מה שהוא תמיד ידע על טבע האדם, בהינתן התנאים המתאימים. הוא כאן כדי לתת דחיפה קלה להשתלשלות האירועים.




הווה – ישראל, בעיר עכו, ליד הדזרט טראק.

"זה לא גלידה, זה ג'לאטו, כפרה. אנחנו נסלח לך, הכול בסדר. יאללה נקסט", אמר השף ללקוח.

האוטו גלידה, סליחה - ג'לאטו, הניע ונסע הלאה לשכונה הבאה.

"הצעד הבא של טרנד הפוד-טראק היה כמובן הדזרט-טראק, ואני הראשון שצעד אותו." הוא אמר בראיון לטיים-אאוט. "אני לא תמיד הייתי מוביל דעה, אל תתפסי אותי בתור איזה סופר-סטאר. אני אדם צנוע, למרות הכישורים. יש תור עוד לפני שהרמנו אנברקס; לא סתם את מדברת איתי ולא עם ההוא עם הטאקו-שווארמה. ואגב – שניה, אל תכתבי רגע, אני רוצה אוף דה רקורד – מה את עושה אחר כך? לא משנה, נדבר על זה כשנסיים – אבל אל תשכחי אה?"

"איפה הייתי, אה כן, התור. את לא מבינה איך הם רבים להיות ראשונים. אני הרי, כ


מו שאת בטח יודעת, החלטתי שבכל עצירה אני מוכר 15 מנות ואז עובר לתחנה הבאה. פעם אחת ראיתי איזה זוג צעיר על אופניים רוכב שלוש קילומטר ברייס להגיע לשכונה הבאה. כשהבחורה נפלה, ראיתי במראה האחורית, הקטע המצחיק הוא שהבחור שלה המשיך לפדל אחריי..."

את "פרוזאק" המצאתי כשגרתי בניו יורק, וזאת מנת הדגל. אי אפשר ללמד אותה. אף אחד אחר לא מכין אותה. יש במנה הזאת 12 מרכיבים ו-9 שלבים. אין עוד קינוח כזה בעולם, ו-וואלה, גם לא יהיה. למה? כי החלטתי שאני לא ממציא יותר. כי אין סיבה. כי אני מוכר מנה כזאת ב-178 שקל, ואני מוכר 30 כאלה בערב ממוצע. וזאת רק אחת המנות. חוץ מזה, ככל שאני אמציא יותר מנות, ככה יש יותר מה להעתיק אותי. ואני... אחד. תחשבי, לקח לי 5 חודש לדייק את כל הניואנסים של המנה – שאפילו מבקרי המסעדות לא הבינו מאיפה זה בא להם. זה הבייבי שלי, הטיקט.

כבר פנו אלי מסעדנים, אנשי עסקים, ומי שאת לא רוצה למכור להם את המתכון. ומה פתאום, נראה לך שמעניין אותי הכסף?! נסתדר. לא חסר.

אין בעיה חמודה, תודה גם לך.

אז מה אמרנו, את קופצת אלי.....?"


עבר – לפני 5 שנים

לפני שירד ארצה, מפיסטופולס למד לא רק אנגלית בעקבות התכנון לנחות בעיר ניו-יורק, אלא עוד כמה שפות של מקומיים. השליחים שלו הסתובבו כבר בכל מיני ערים בעולם וחיפשו. עד שמצאו אותו – טבח מוצלח במסעדה מבוקשת, רווק שגר לבד אבל יוצא הרבה, רקע משפחתי מעורער, והכי חשוב, מאד שאפתן. "מספיק שאפתן לצרכינו" היו ההוראות של מפיסטופולס. לטבח הצעיר קראו אבירם כסיף.

אבא של אבירם נפטר כשהיה בן 12 והשאיר אותו עם ציפיות מכאן ועד הירח. אבירם גדל עם אבא, אבל התבגר בלי. הגניבות התחילו כמה חודשים אחרי שאביו נפטר. "צריך אוכל", הוא אמר לאחים הצעירים שלו שהביטו בו בפליאה. אימו דאגה לו מאד. הוא היה תלמיד מבטיח והתקווה של המשפחה שחייתה מעט מעל קו העוני בשכונה של ארונות תיוק מתפוררים. אמנם האוכל שלהם הגיע יום יום בעזרת השם, והיא עצמה לא יכלה כבר לעבוד יותר שעות ממה שכבר עבדה, אבל "אסור", היא חשבה לעצמה, "לאבד תקווה".


הווה – עכו, ליד הדזרט טראק

"אמרתי לכם, אני לא מדבר על זה. אתה צריך להבין, ידידי הטוב, שדיברתי עם העורך שלכם – מה אתה, 'ישראל היום'? אה 'מוסף הארץ', טוב – אמרתי לכם שאנחנו מדברים על המסעדה החדשה בעכו ומנת הדגל החדשה. כל הסיפור של 'הרצח בתור' ישן וכבר ירד מהתפריט. אני משתתף בצער המשפחה. נקסט."


עבר – העבר הרחוק יותר

אבירם גדל בדרום תל אביב והיה מבלה הרבה בחוף וביפו. הוא גדל בסביבה מאד מגוונת מבחינה עדתית. אביו, גרשון רחבעם, היה קצב. הוא מכר בשר למספר מסעדות לאורך הטיילת. זאת הייתה הממלכה שלו. אמא של אבירם, מינה רחבעם, לא עבדה הרבה בגלל שהיא הייתה מפתחת סימפטומים לעיתים קרובות ולא יכלה לצאת מהבית. כך לפחות כשעוד הייתה לה ברירה. הוא זוכר אותה בעיקר במטבח, עם חברותיה, תמיד עם ארוחה על השולחן ועוד שניים-שלושה סירים על הכיריים.

אבירם שינה את שם המשפחה שלו מרחבעם לכסיף בגיל 12, מיד אחרי שאביו נפטר, ובגיל 18 התייצב לתת לכך תוקף חוקי. הילדים תמיד היו צוחקים עליו על השם שלו, "אבירם רחבעם", ואז כשהוא שינה אותו והתעקש שכולם יקראו לו ככה, היו צוחקים עליו עוד יותר.


הווה – עכו, המסעדה של אבירם

כתב הארץ: "כשאני מסתכל פה בפינטרסט שלך, אני רואה כל מיני מנות יפהפיות – למשל, הנה "הגירוש מגן-עדן", "ניסיון התנקשות", "כיפה אדומה"...נראה מהמם... יש פה את הפנטהאוס שלך בעכו, גם מבפנים – יפה, ואז יש פה גם כל מיני ציטוטים שלך שאנשים משתפים, כמו למשל:

"קינוח הוא סוף הסיפור, אבל שיא הדרמה"


"המילה בישול לא מתארת את מה שאני עושה. אני גם לא אופה. אלה מילים ישנות."

למה את המתכוון ב"מילים ישנות"?


אבירם: "בישול זה שפה. אפיה זאת שפה. עשיתי את הדברים האלו. דיברתי את השפות האלו. אבל הן היו מגבילות מדי. אני אומר יותר ממה שהן יכלו לתת לי לבטא."


כתב: "אז איך אתה קורא לזה?"


אבירם: "עוד לא החלטתי".

כתב: "מה לגבי הציטוטים האלו:


"עכו היא הברוקלין החדשה (#יפומתה)"


"יפו היא אקסית שאני לא סופר יותר"


"אני הבן-גוריון של הצפון"


מה קורה בעכו שכל כך סוחף?


אבירם: "אני קורה בעכו, גבר. אחריי יבואו עכשיו מלא מסעדנים ואחריהם הקהל. אתה תראה, תוך חמש שנים הערך של דירה במערב עכו יעלה פי 2 מהיום."



עבר – ניו יורק

מפיסטופולס ניגש לאבירם כשהיה באמצע סרוויס עמוס של חמישי בערב. בהתחלה אבירם לא שם לב אליו, אבל אחרי כמה רגעים הוא הרים את הראש ופגש חיוך עסיסי ועיניים כובשות. מפיסטו הרכין מעט את ראשו והוריד את כובעו בברכה. "כשיהיה לך רגע," אמר בעברית, "אשמח לשבת איתך לדבר על משהו. אני אהיה בשולחן 13" אמר והסתובב לקראת השולחן שלו, שם בדיוק הונחה המנה הראשונה, לצד בקבוק בארולו משנת 2001.


לקראת סוף הערב אבירם היה מותש. הוא יצא להתאוורר לרגע ופתאום חש דחף להזדרז חזרה פנימה לשולחן 13. למרות שהוא היה רק עוד לקוח, משהו באבירם ידע שהוא צריך ללכת לפגוש את האיש ההוא ולהבין מה הוא רוצה ממנו.

בפנים, מפיסטו מזג לעצמו את הכוס האחרונה שלו לערב, ופנה לאבירם:

"אני חייב לומר שהאיטלקים האלה בהחלט יודעים לעשות יין. בבקשה, תשב." ברגע שגבו של אבירם פגשה את משענת הכיסא הוא החל לחוש שהוא שוקע. כבדות רכה השתלטה על שריריו, והוא הבחין שההתרחשות הנמרצת של הצוות שהגיש חשבונות לקראת סוף המשמרת נראתה איטית ומטושטשת. "עישנתי את אותה שאכטה שאני עושה כל ערב" חשב, "מה עובר עליי?", אבל הזר המשיך לדבר: "אתה בטח מבולבל. אתה יכול להתעלם מהתחושה המוזרה ומהאנשים מסביב – למרות שזה נראה שהם בקושי זזים, הם בעצם ממשיכים בחייהם כרגיל ברגעים אלו ממש. התחושה תעלם כמה רגעים אחרי שאני אלך. ובכן, קודם כל, תודה על הארוחה הטעימה, אתה בהחלט מוכשר. לא פגשתי הרבה שפים כמוך עם כזאת נשמה.

אני רואה שאתה עייף, אז אני אקצר בדברי: אני זקוק לעוד הטיית מאזניים קלה, ולשם כך, אני זקוק לעזרתך. נניח בצד לענייני מוסר. זה רק יבלבל אותך, מהיכן שאני בא, אין כזה דבר נכון או לא נכון, ערכי, מוסרי, אתי. זה הכול קשקושים שלכם. אני רואה שאתה מתחיל להבין. תן לי לקצר לך: אני מפיסטו – רגע לפני שאתה נבהל, אני לא פה לקחת לך את הנשמה לעולם המתים... עדיין - אני פה בענייני עסקים.

ובכן, אני רואה שאתה טבח צעיר ושאפתן, אתה רוצה להיות בעלים של מסעדה משל עצמך, אולי רשת, אולי כוכב מישלן או שניים. אני רואה אדם שהחיים הפנו אליו עורף יותר מפעם אחת ושעכשיו מגיע לו גם פעם אחת לקבל. אז יש לי עסקה בשבילך, ובעסקה כמו בעסקה, אני נותן לך משהו ואתה נותן לי משהו."



הווה – עכו, דירתו של אבירם.

"את לא כמו האחרות, את יודעת? ז'תומרת, גם הן היו כוסיות כמוך, אבל איתך אני גם אוהב לדבר. לא, באמת, מה את צוחקת? מקודם, כשראיינת אותי, היה לי ממש קשה להתרכז. האמת היא שאני עוקב אחרי מה שאת כותבת כבר מלא זמן גם לפני שראיינת אותי בפעם הראשונה, ותכל'ס קצת התרגשתי כששמעתי שאת באה לראיין אותי.

את יודעת, יש משהו שאני כבר כמעט חמש שנים מת לספר למישהו – אוף דה רקורד - אבל אין לי אף אחד שאני סומך עליו..."


עבר – ניו יורק

מפיסטו הטה הצידה מעט את כוס הארגמן העמוק שלו, הביט איך האור חותך את מיץ הענבים, ונשען קדימה. הוא הביט באבירם במבט של צייד שעיניו ננעלות על הטרף.

"ניגש לעניין: אני רוצה לתת לך את האפשרות להגשים את כל החלומות הקולינריים שלך. להיות שף קונדיטור מוצלח ונערץ, עשיר ומפורסם. אתה לא צריך להכחיש ולא להסתיר, זה בסדר, אני רואה את זה ומבין אותך." הוא הניח כעת על השולחן ספר דק קשור בכריכת עור דהויה, ושק מבד זמש ארגמני שגודלו לא עלה על זה של שקית קמח.

"אני רוצה לתת לך שני דברים – את ספר המתכונים הזה, ואז שק המרכיבים האלו. המרכיבים בשק הם יחידים במינם בכל העולם הזה, ולעולם לא יגמרו. בספר, תמצא 13 מתכונים. אבל המתכון האחרון הוא זה שאתה צריך לשים לב אליו - קינוח ששמו פרוזאק. הוא זה שיעלה אותך מעמדה של טבח מוערך לזו של שף נערץ. אנשים ילכו רחוק בשביל לטעום את האוכל שלך. ואולי רחוק יותר כדי לטעום אותו שוב.

למתכון האחרון יש מחיר. המחיר הזה הוא דם.

המתכון לפרוזאק יעלם מספר המתכונים בעוד בדיוק שנה מהיום אלא אם כן אדם אחד יהרוג אדם אחר עבור קינוח שלך. זה יכול להיות בשם הקינוח, או כדי להשיג את הקינוח של מישהו, או כי תבטיח לו שתhתן לו קינוח בתמורה להרג. לי זה לא משנה. הוא צריך להרוג בעבור קינוח שלך."



26 views0 comments

Comentarios


bottom of page