חרב ההשבה

אן אלווארז (1992) תיארה עבודה עם ילדים אוטיסטים וילדים שעברו התעללות או הזנחה, ילדים שניתן לומר עליהם שהם "רחוקים מהמציאות" בהוויה שלהם. אלווארז מצאה שלעיתים בעבודתה עם ילדים כאלו, זה לא מספיק להישען על שיקופים, פרשנות העברה, מידע השלכתי, וכיו"ב, אלא ישנה פונקציה טיפולית חיונית נוספת אשר תקדם את האפשרות שהילד "יצא מהקליפה" שלו, וזוהי פונקציית ההשבה.

השבה דומה להזמנה, אלא שזוהי הזמנה אל "המעבר" – מעבר לשפה מדוברת, מעבר להדדיות נורמלית, ומעבר לתהום האפל שמפריד בין הילד לבין שאר העולם. הזמנה נשענת על כך שיהיה אגו שישיב להזמנה לאחר הרהור פנימי. השבה היא הזמנה יותר נמרצת ועמוקה, אשר לוקחת בחשבון את המרחק של נפש הילד מהעולם. השבה היא כמו מכת חשמל לגוף שעבר סוג של מוות נפשי.

ישנם גיבורים וגיבורות מהמיתולוגיה היוונית אשר עברו מעולם החיים אל השאול כדי להשיב דמות אהובה. במסע הגיבור שלהם הם היו מוכנים להסתכן ולהיכנס אל תוך הלא-נודע המת, הסטטי, הביצתי. בסיפורי ההשבה מהשאול אנחנו גם יכולים לראות כיצד מסע הגיבור של הדמות המשיבה (המטפל) ומסע הגיבור של הדמות השבה (המטופל) משיקים לרגע, כך שבמעשה ההשבה מתפתחת הדדיות עמוקה.

בעבודה שלי עם ילדים, אחד הכלים שאני משתמש בהם כדי "להשיב" ילד שאני מרגיש שהוא רחוק, הוא החרב, כלי העבודה העיקרי בשיטת שתי חרבות שאני משלב בעבודתי.

רוב הילדים שאני עובד איתם מגיעים אלי אחרי שכבר ביטאו התנגדות לתהליך טיפולי אחר, ובעצם באים אלי לחניכה (אשר בשונה מטיפול במובן הרגיל, משלבת גם עמדה חינוכית, והגשמה חווייתית של דיאדות ארכיטיפיות). ילדים אלו מגיעים אלי במרחקים שונים – ישנם כאלו שלא ידברו, כאלו שיתנגדו לכל הצעה, כאלו שיתבטאו בפעולה (לא יכבדו את גבולות המקום), וכאלה שפשוט יקומו וילכו אם לא נראה להם.

כשאני ניגש ליצור קשר עם ילד שמגיע אלי, אני מתחיל בהזמנה. אם ישנה היענות, מה טוב. אם אמצא התנגדות או הימנעות, אתחיל לנסות להבין את מהות המרחק של הילד - מהו המקום המת? מה תוקע את הזרימה של המפגש? מה בעבר סגר אותו? מהו השיקום הנדרש?

ישנם הרבה גורמים ליצירת מרחק של ילד – חוסר אמון, בושה, זעם, התעללות, דכאון, ועוד. מצאתי שברוב המקרים, מה שבעיקר שנפגע אצלו בעיקר יהיה הרצון. מאז שהוא פעוט הילד צובר תחושה שהעולם רק מגביל אותו ושובר את רצונו על ידי גבולות ודרישות אשר נכפו עליו מלמעלה. הרכנת הראש המתמשכת, המיאוס ממבוגרים ש"רק רוצים לעזור לו", התחושה שהוא לעולם לא יהיה מובן ולא יתקבל כפי שהוא, מרחיקה אותו. התחושה הזאת יוצרת אצלו מקומות מתים: הדחפים הספונטניים, הזרימה הליבידינלית, הביטויים הארכיטיפיים שהוא מחפש – כל אלו "סופגים אש" (או שאולי הדימוי הוא שמכבים לו את האש...).

"I'm looking for someone to share in an adventure"

Gandalf.

במסעו, הצעד הראשון של הגיבור תמיד יהיה הבחירה לצאת להרפתקה. הוא שנשאר במקומו השמרני והמגונן, הוא שצועד בביצה, הוא שמשמר דפוסי עבר בקנאות, עוד לא יצא למסע. התפקיד הראשון שלי בחניכה הוא להגשים את "המזמין להרפתקה", זה שמבטא את הקריאה של הנפש לצאת מסטטוס-קוו דיכאוני אל עבר יצירה של עולם חדש. אלא שלעיתים, כפי שציינתי, הזמנה היא לא פונקציה שיש לה מספיק כוח. לפעמים הנפש זקוקה שנשיב אותה לעולם החיים, שנספק לה הדדיות שתזכיר לה את האמת הקיומית, שאנו יצורים חברתיים.

מצאתי שני יתרונות מרכזיים לשימוש בחרב ככלי השבה:

1. משחק: בשיטת שתי חרבות למדתי להכין חרבות משחק שנותנות תחושה של קרב, אבל תוך שמירה על בטיחות. עם חרבות אלו ניתן לשחק עם הילד בקרב חרבות, תוך שילוב פסיכודררמה ארכיטיפית שמשיבה את נפש הילד בכך שבמידה מסוימת היא "עוקפת" את האגו של הילד. זה קורה כי הארכיטיפים שוכנים באזור קדום וקולקטיבי בנפש, אשר קדם לדרמה הביוגרפית של כל אחד מאתנו. הדרמה של לחימה (גם אם משחקית), יחד עם הגשמת דמויות ארכיטיפיות (כמו הנבל, הטריקסטר, הצל, או המאסטר והשותף למסע) מעוררת בילד את אותם אזורים קדומים שמחפשים ביטוי בפעולה[1].

2. מציאות: החרב מסמלת משהו מאד אמיתי – להילחם על החיים. החרב הארכיטיפית מתגשמת ככלי לחימה פיזי, אבל גם מסמלת את התנועה החותכת של האגו (הרכיב הנפשי שאחראי, בין היתר, על אנליזה, על גבולות, על הבחנה בין דברים) כאשר היא מפלסת את דרכה אל תוך האזורים הלא-נודע של הנפש. במילים אחרות, אפשר לראות את קרב החרבות מול ילד כמו שתיארתי לעיל, כקרב שלו על החיים, כהתעוררות של הרצון העמוק שלו לתנועה ליבידינלית.

כאשר ילד נענה להזמנה שלי לקרב ונראה שהאגו שלו מוצא את הרצון העמוק לחיים, אני רואה את התנועה הליבידינלית אולי היפה ביותר שיש, והיא חיוך. לרגע הוא שוכח את הכישלונות והבושות שלו, את ההתנגדות וחוסר האמון שלו, ואת הדרמה הביוגרפית שלו. כאשר האגו כך נענע ל"השבה להרפתקה" ומתחבר לרצון, אני יכול משם להתקדם יחד אתו בחיפוש אחר תמות הזהות שלו, אני יכול להתחיל לשים לב ליחסי ההעברה, להשלכות שלו, וכל שאר הכלים הפסיכותרפויטיים הקיימים.

בשלב זה, אני מתחיל תנועה לעבר עבודה עם הדמיון דרך עבודה עם סיפורים (לפעמים דרך סיפור שקיים, לפעמים דרך יצירה של סיפור דרך קלפים השלכתיים, ועוד). הרי אין לילד באמת צורך לדעת להילחם בחרב כמו שלנפש יש צורך להפנים את החרב, ככוח ליבידינלי מניע. ניתן להמשיך להיעזר בחרב הארכיטיפית בעבודה ביבליותרפית עם נרטיבים, הפעם במרחב פנטסטי שלתוכו הילד יכול להשליך תכנים נפשיים לא מעובדים.

מצאתי שהתנועה בין פנים וחוץ, בין ארכיטיפ סמלי להגשמה פיזית, מחזקת את הרצון של האגו הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. זה קורה מאחר ואני קשוב לתמות שעולות גם כאשר אנחנו נלחמים וגם כאשר אנחנו עוסקים בנרטיבים שונים מחייו של הילד. כך, אני יכול להביא לידי ביטוי נרטיבים אלו בקרב שלנו, או בסיפור המתהווה (אם וכאשר אני בוחר להתערב בעלילת הסיפור) לסירוגין באופן שהדמיון והביטוי בפעולה מחזקים אחד את השני.

האומץ הוא אותו אומץ, הבחירה היא אותה בחירה.

[1] מדובר על ביטוי בפעולה (acting out) בגלל שמדובר על תכנים שלא ניתן לבטא במילים