.png)
אפריל 2022
מאת ליטל שקרוקה ואסף פרוש
מבוא
"The difference between an education that is informed by psychoanalysis and one that we might call a reactionary, authoritarian education is that the first one considers seriously the inner meanings of an outward-directed behavior" (Bettelheim, 1969, p.75)
בעבודה זאת נבקש לחקור את האפשרות לנוע בין נקודות מוצא אידאולוגיות ורגשיות כאשר אדם ניגש ללוות אדם אחר (ובעיקר תהליך ליווי של ילדים אל עבר התבגרות) בתהליך של ריפוי, התפתחות ולמידה. בעבודה אנו מבנים ציר שמתחיל בנקודה בעלת אופי טיפולי וצידו השני בעל אופי חינוכי. בחרנו להיעזר במושגים "פרויקט תרפויטי" ו-"פרויקט משחרר"[1] של פיטר טאובמן, וכן העמדות הסכיזואידית והדכאונית של קליין, על מנת להמחיש את התנועה בין נקודות המוצא הללו.
את המושגים נמחיש דרך העלילה של הסרט "קונג פו פנדה". בסרט זה הגיבור עובר מסע לעבר הגשמה עצמית בעזרת מורה נערץ ("מאסטר שיפו "). במאמר נתייחס לתנועה של מאסטר שיפו בין שני הפרויקטים, בתור מלווה, לאורך הסרט .
פרק א' – המשגה
ציר טאובמן
בספרו Disavowed Knowledge, פיטר טאובמן (2011) מנסה להתחקות אחר ההיסטוריה וההתפתחות של מערכת היחסים בין פסיכואנליזה וחינוך. הוא מדבר על המתח המובנה בין שני הגישות הללו לליווי של אדם בתהליך הגדילה שלו, וטוען שבשני המקרים (גישה פסיכואנליטית וגישה חינוכית) ישנם שני פרויקטים שונים אשר עומדים בראש מעייניו של המלווה: הפרויקט התרפויטי והפרויקט המשחרר. ההתייחסות שלנו לשני הפרויקטים הללו היא כאל שני קצוות של ציר תנועה מדומיין. לציר הזה נקרא "ציר טאובמן".
הפרויקט התרפויטי
בין אם בתור מחנך או בתור מטפל, הפרויקט התרפויטי[2] שואף לשינויים ברורים ומדידים אצל האדם - הן בבריאות הנפשית שלו (הפנים) והן ברמת הידע וביטוייו ההתנהגותיים (החוץ). הדרך לשינוי הינה מובנית, קבועה, וידועה מראש; כלומר, דרך ידועה המכוונת להשגת מטרה מסוימת. האג'נדה בנויה בצורה תבניתית ונשנית, והיא נותנת מענה אחיד לסגנונות אישיות שונים.
“The therapeutic project has as its goal cure—cure of illness and cure of ignorance. Such a project, which has historically been the main focus of both psychoanalysis and education, strives to help the patient or the student, who are placed at the center of all the professions’ efforts, reach particular goals: for the patient freedom from stasis or suffering and for the student a change in behavior, attitude, or what he or she knows.
The criterion by which the theories and practices of the therapeutic project are measured is their use value in the clinical setting, be it office or classroom, and in bringing forth demonstrable positive change in either patient or student. Within such a project teachers or analysts frequently aspire to scientific certainty, so that they can control and even predict the effects of their practices aimed at helping patient and student achieve set and demonstrable standards of health, normalcy, political rectitude, and/ or disciplinary knowledge and specified skill[3]" (Taubman, 2011, p.6(
הפרויקט התרפויטי בא לידי ביטוי בתחום הפסיכולוגיה והטיפול בעיקר בשיטות כמוCBT, NLP EMDR, שפועלות באמצעות פרוטוקולים מובנים להשגת מטרות ברורות.
בתחום החינוך בבתי ספר ניתן לראות כי הפרויקט התרפויטי הרבה יותר נוכח; יש מטרות מאד ברורות ואחידות, מדידות ומוצהרות. מבחינה דידקטית מדובר בהקניית חומר לימודי בצורה פרונטלית וחד כיוונית (מהמורה לתלמיד), המודדת את השינוי באמצעות מתן ציון.
על כתפי המחנך עומדת המשימה לא רק להקנות לילד מידע וכישורים, אלא גם לחנוך אותו לתוך החברה והתרבות שבה הם חיים, עליו בהחלט להחזיק מטרה ודרך, בצורה ברורה ככל האפשר – במיוחד כשמדובר על הסטינג המאתגר של כיתה עם 35 ילדים.
הפרויקט המשחרר
"…whereas psychoanalysis (as therapy) is meant to enable the individual to fight free of much of what society has imposed.[4]"(Bettelheim, 1969, p.74)
הפרויקט המשחרר שואף ללכת בדרך שמתהווה תוך כדי תנועה, עם הקשבה למאפיינים הייחודיים של כל אדם. בפרויקט זה אין הבטחה לתוצאה של שיפור התנאים או כל ידיעה מוקדמת. כלומר, לא קיימת הנחה ראשונית; לא לגבי מי האדם שהגיע לקבל טיפול או חינוך, ולא לגבי הדבר הנכון לעשות עבורו. יש למלווה מודעות והבנה שהוא רואה את האדם דרך העיניים שלו עצמו, עם התפיסות האישיות שלו, ולכן התשובות שלו יהיו תמיד מוטות. בפרויקט המשחרר יש סלילה הדדית של שביל חדש וייחודי שהוא מערכת היחסים החד-פעמית בין אדם אחד לאחר. השיפוט מתחלף בסקרנות לגבי האדם והחוויה שלו בעולם. הנה טאובמן על הפרויקט המשחרר:
"The emancipatory project, on the other hand, works toward deepening and helping us understand and articulate our inner lives without promising the result will be a happier, more beautiful, or more just life or a better job or a better relationship or a higher test score. The emancipatory project eschews efforts at control and cure, offering questions and an interminable analysis, rather than answers and solutions. Such a project never assumes it knows in advance what is best for the patient or student or what the outcomes of its endeavors will be. At the center of its efforts, the project places the teacher and analyst alongside the student and patient. It does so because the teacher and analyst know the student or patient only through the teacher’s and analyst’s own idiosyncratic subjectivities and through a relationship fraught with unconscious desires and shadows from the past.[5]" (Taubman, 2011, pp. 6-7)
סיכום ציר טאובמן
ציר טאובמן מתאר טווח גישות והתנהגויות הקשורות לתהליך שבו אדם אחד מלווה אדם אחר בהתפתחותו - החל מהקיצון התרפויטי ועד לקיצון המשחרר. הציר תקף הן לתיאור מערכת היחסים בין מורה ותלמיד (בסטינג של כיתה), והן לזו של מטפל ומטופל (בסטינג של קליניקה). על מנת לנסות לדבר על שני מערכות היחסים האלו בצורה אחידה, כשדיברנו על תנועה לאורך ציר טאובמן, התייחסנו ל"מלווה", ו"מתלווה". כלומר, המטפל או מחנך הוא האדם המלווה - שמוביל, שאחראי על הכיוון, האדם שאליו הגיעו כדי לקבל משהו; והתלמיד או מטופל הוא האדם המתלווה - שמובל, שסופג, שפחות מנוסה.
פאולו פרייר ממשיג את הקיצון המכווץ כמודל "חינוך בנקאי"[6], שם המורה "מפקיד" ידע וכישורים לתוך מוחו של התלמיד והתלמיד יושב בצורה פאסיבית ומנסה לעכל כמה שיותר מהתוכן, שעבורו לא רלוונטי וחסר-הפשר. פרייר נוקט בעמדה מאד ביקורתית כלפי החברה בכלל, שאת השתקפותה הוא רואה במערכת החינוך. הוא טוען שחינוך בנקאי שואף לדכא את היצירתיות של הפרט וליצור ממנו בורג צייתן שישרת את המערכת. על כן, גם פרייר שאף להפוך את התהליך החינוכי לדיאלוג בין שני סובייקטים עם חיות דינמית;או במילים אחרות, שואף לקרב את החינוך לעבר עמדה משחררת יותר.
דוגמא לתנועה על ציר טאובמן, מתלווה צעיר עם בעיות קשב וריכוז מגיע למורה פרטי לחשבון כדי לצמצם פערים עם הכיתה. המלווה רואה שהילד כל הזמן מאבד סבלנות ואז נעמד ומתחיל לרקוד; בהתחלה המלווה מנסה כל מיני טקטיקות ומניפולציות ומבטיח לילד פרסים אם הוא יפסיק לברוח. המתלווה ממשיך לרקוד ולקפץ ממקום למקום סביבו והמלווה פתאום שם לב שהוא רוקד יפה, ובקצב טוב. המתלווה נזכר שגם הוא אוהב מוזיקה, ומחליט לתרגל אתו חיבור וחיסור דרך צעדים של ריקוד.
הפתרון נגלה למלווה רק לאחר שהוא שחרר מעט מהניסיון ללמד את המתלווה חשבון בדרך הקבועה והתבניתית, בדרך שהוא מכיר ומניח שהכי נכונה, ופשוט ניסה להכיר אותו ולגשת אליו בדרך שמתאימה לו.
כבני אדם יש לנו צורך בידיעה, השהייה בחוסר ודאות קשה לנו ואנו נעזרים בשיטתיות בכדי להימנע מתחושת חוסר ידיעה, שאליה מזמין הפרויקט המשחרר. שימוש בשיטתיות מובנת עבור מורים, כמו גם עבור מטפלים, הצורך לדעת מה מחכה בעתיד ולהסתמך על ידע עבר עלול להקהות את החושים שלהם ולעוור אותם למה קורה למתלווה בהווה. קייסמנט מעיר על כך:
"בקלות רבה אפשר לטעות ולזהות אי-ידיעה עם בורות. זיהוי זה עלול להוביל מטפלים לחפש מפלט באשליה כי הם מבינים. אבל אם יוכלו לשאת במעמסה אשר באי-ידיעה, הם ילמדו שבין יכולותיהם כמטפלים יש יכולת לעמוד בתחושת אי-ידיעה וקוצר יד, ונכונות לחכות (ולהוסיף לחכות) עד שדבר-מה רלוונטי באמת יתחיל לצוץ. רק כך יוכל המטפל לחמוק מן הסכנה של הונאה עצמית בשל הבנה קודם זמנה, שאותה הוא כופה על המטופל, ולמעשה אין בה אלא כדי לגונן על המטפל מפני אי-הנוחות שבידיעה שאין הוא יודע." (קייסמנט, 2011, 18)
המילים הללו של קייסמנט מתאימים גם, במידה מסוימת, למורים ומחנכים: במטלה הדידקטית, עבודתו של המורה תהיה קלה יותר אם, למשל, הוא ילמד להכיר את אופן הלמידה הכי מתאים עבור כל תלמיד[7] ואת זה הוא יכיר רק אחרי שהמורה יסכים לשהות באי-ידיעה קודם לפני שהוא מעמיס תוכן חדגוני על כיתה הטרוגנית.
לאורך פרק ב' ניעזר בציר טאובמן כדי לתאר תנועה של מורה - הדמות מאסטר שיפו - שאחוז בפרויקט המכווץ, שדבק בגישה אחת ואחידה לכולם, לעבר פרויקט יותר משחרר.
אולם, בנוסף לציר טאובמן, אנו מעוניינים לתאר את השינוי שעובר על מאסטר שיפו במהלך הסרט כתנועה בין העמדה הסכיזואידית לעמדה הדיכאוניתשל מלאני קליין. על כן, בחלק הבא ניתן סקירה קצרה על כל עמדה.
העמדה הסכיזואידית
כבר בחודשים הראשונים בחייו מחוץ לרחם, התינוק חי בעמדה תפיסתית מפצלת, "כאשר האובייקט הראשון הוא שד האם שהופך מפוצל עבור התינוק לשד טוב ושד רע" (קליין, 2002 [1946], עמ' 178)
התינוק עושה מחוות ספונטניות והאם מרגישה אותו באופן אינטואיטיבי, וממלאת אחר צרכיו. בכך היא משמשת ככלי המספק את רצונותיו, לעיתים עוד לפני שהם התבהרו לתינוק עצמו. בעקבות זאת התינוק חווה תחושה סובייקטיבית של כל-יכולות: אם הוא רוצה משהו,הוא מיד מופיע. בחוויה שלו הוא בעצם בורא את הסביבה\שד\אובייקט. על ידי כך, האם עוזרת ליצור אצל התינוק אשליה הכרחית. כשהתינוק מקבל את האשליה הזאת הוא פנוי לשלל הצרכים ההתפתחותיים שלו.
כאשר האם אינה נענית באופן מושלם לצרכי התינוק מופעלת אצלו מערכת הישרדותית שמובילה אותו לבכי וכיו"ב. ברגעים אלו, על פי קליין, התינוק חווה את האם והסביבה כעוינים מאחר והוא השליך את דחפיו ההרסניים עליהם, וכעט הוא חווה אותם כרע מוחלט. (קליין, 2002 [1946], עמ' 183)
בעמדה הסכיזו-פרנואידית התינוק מפצל בין האובייקט המופנם הטוב (השד\אם\סביבה) לקוטב אחד, והאובייקט הרע והרודפני לקוטב שני. כאשר התינוק מרגיש שצרכיו נענים, הוא תופס את השד כטוב וחש מוקף באהבה טהורה. לעומת זאת, כאשר האם לא נענית באופן מידי לצרכיו הוא מרגיש שהכול נצבע שחור, והוא נרדף על ידי אובייקט הרסני שהוא עצמו יצר.
התינוק, על מנת שלא ללכלך את חוויית הטוב הטהורה, יוצר פיצול בין האובייקט הטוב, לאובייקט הרע; בין חוויה שהיא טובה לגמרי ונקייה, לבין חוויה של רדיפה מאיימת.
אין חפיפה באיכויות שלהם או כל אפשרות לראייה יותר גמישה שבה לאובייקט אחד יכולים להיות תכונות סותרות. כנראה שעבור התינוק הפיצול הזה הכרחי, ואפילו עניין של חיים ומוות:
"The ego splits itself and projects that part of himself which contains the death instinct outwards into the original, external object, the breast. Thus, the breast, which is felt to contain a great part of the infants' death instinct is felt to be bad and threatening to the ego, giving rise to the feeling of persecution. In that way, the original fear of the death instinct is changed into fear of a persecutor."(Segal, 2008 [1973], p.27)
העמדה הדיכאונית
בהמשך ההתפתחות שלו, לאחר שהתינוק ראה את השד בצורה מפוצלת, הוא מתחיל לחוות את האם בתפיסה יותר שלמה - השד הוא לא רע לגמרי או טוב לגמרי, אלא לעיתים טוב ולעיתים רע. השד הטוב והרע אינם נחווים יותר כאובייקטים נפרדים וסותרים, אלא כהיבטים שונים של האם כאחר מורכב, בעל מגוון איכויות ותכונות, אשר לפעמים סותרות. כאן ההבנה שהמציאות מורכבת מתחילה להבשיל, ואפשר להתחיל לקבל את "הבשורות הרעות" שלא יהיה טוב מוחלט. קליין מתארת את זה כך:
"ההיבט האהוב וההיבט השנוא של האם אינם נתפסים עוד כנפרדים כל כך, והתוצאה היא התעצמות הפחד מאובדן, מצבים הדומים לאבל ותחושה חזקה של אשמה, שכן הדחפים התוקפניים נתפסים כמופנמים כלפי האובייקט האהוב." (קליין, 2002 [1946], עמ' 191)
כלומר, התינוק, בעמדה הדיכאונית, מרגיש אשמה כלפי האובייקט הטוב מאחר והוא מתחיל לראות שכל האיכויות הרעות שהשליך כלפי האובייקט הרע, בעצם גם מופנות לאובייקט הטוב – וכך גם לגבי פנטזיות ההשמדה ואיון של אותו אובייקט רע. החרדה שהאובייקט יבקש לנקום על אותם משאלות פוחתת בעמדה הנוכחית, אולם האבל כלפי אובדן האובייקט המושלם כעת מקשה על התינוק ומהווה עבורו אבן פינה התפתחותית.
פרויקטים ועמדות
כעת אנו רוצים ליצור קשר בין ציר טאובמן (הפרויקט המשחרר והפרויקט המכווץ) לבין המעבר מעמדה סכיזואידית לעמדה דיכאונית בתוך מערכת היחסים בין מורה לתלמיד.
כאשר מלווה ניגש ללוות תלמיד/מטופל, היכולת להיות בתנועה בין העמדות האפשריות, הן על ציר טאובמן והן בין העמדה הסכיזואידית לדכאונית היא חשובה. לדוגמא, במידה והמלווה "תקוע" בעמדה התרפויטית הוא לא יצליח להבחין בין צרכי התלמיד לצרכי המערכת. במידה והמלווה תקוע בעמדה הסכיזואידית (המפצלת) הוא כנראה מייצר פיצול בין מי שהוא תופס בתור "אובייקט-תלמיד" טוב, ("ממושמע", "קשוב", "חרוץ", וכיו"ב) לבין "אובייקט-תלמיד" רע (עם "בעיות משמעת", "הפרעות קשב", "לקויות למידה", וכיו"ב).
כל עוד המורה ממשיך לפצל כך (בין עמדות ובין פרויקטים), הוא יתרחק מנפש התלמיד ומגיוס המוטיבציה הפנימית שלו ללמידה, ויאלץ להשתמש בטכניקות התנהגותיות שמבוססות על פחד מעונש ותאווה לפרס. בנוסף, מורה שמפצל ורואה "תלמידים בעייתיים" ו-"תלמידים טובים", עלול להשפיל ילד בפני כיתה שלמה בחוסר רגישות כלפי לקות למידה או קושי אחר, כשהוא עסוק מידי בראייה ממוקדת-מטרה[8].
לעומת זאת, מורה בעל יכולת תנועה לאורך הציר יבקש ללמוד להכיר את נפש האדם (ואת נפשו שלו) יותר לעומק, לעצור ולחשוב, להרגיש את הילד שמולו – את הקשיים והמגבלות שלו כמו גם החוזקות והמקומות שבהם הוא יצירתי. הוא גם יתגמש בשיטות ההוראה שלו וימצא דרך להעביר תוכן בצורה יותר מותאמת לסגנונות למידה שונים.
המעבר לעמדה דיכאונית יהיה בכך שהמורה יצליח להפנים שהוא לא מקבל את התלמיד האידאלי (האובייקט הטוב), אלא רק טוב דיו – כזה שניתן ללמד, אבל לא יהיה קל (ואוטומטי) אתו. כך גם נכון לגבי האנליטיקאי ומטופליו. אדרבא, המלווה ישכיל לעשות אם יצליח לשנות עמדה. במילותיה של קליין:
"התחושות הדיכאוניות גורמות לגיבוש נוסף של האני, מאחר שהן מגבירות את ההבנה של המציאות הנפשית ומקדמות תפיסה טובה יותר של העולם החיצוני וכן מיזוג רב יותר בין מצבים פנימיים לחיצוניים. " (קליין, 2002 [1946], עמ' 191)
כלומר, המורה, בעמדה הדיכאונית, יוכל להתאבל על כך שלא קיבל כיתה של תלמידים אידאליים, יתחיל להסתקרן לגבי מי הם תלמידיו בפועל, ויוכל להתפנות לחשוב על דרכים יצירתיות ללמד אותם.
בחלק הבא במאמר נדגים תנועה על ציר טאובמן, מפרויקט תרפויטי למשחרר, ותנועה בין העמדה הסכיזואידית לעמדה הדיכאונית, דרך התהליך שעוברת הדמות "מאסטר שיפו" לאורך עלילת סרט האנימציה הקומי "קונג פו פנדה".
חלק ב ' – תנועה של מאסטר על ציר טאובמן
היציאה למסע
בתחילת הסרט אנו רואים את מציאות חייו של פו (po), דוב פנדה שעובד אצל אביו במסעדה המשפחתית. פו הוא גמלוני ושמנמן שבחלומותיו רוצה להיות לוחם קונג-פו אגדי, חלק מחבורת חיות הקונג-פו שהוא מעריץ. במקביל אנו רואים את מאסטר שיפו, מורה הקונג-פו האגדי האמיתי, מאמן את תלמידיו – אתה חבורה שפו רוצה להיות חלק ממנה.
כבר בשלב זה ניתן לראות את המאפיינים הנדרשים על מנת להיות לוחם קונג פו: חזק, ממושמע, חדור מטרה, לא נכנע, מיומן. אופן ההוראה של מאסטר שיפו הוא יחסית אחיד בדרישה שלו מכל חיה (על אף שאנחנו כן רואים מידה של התאמה – כל חיה עם סגנון הלחימה שלה). כלומר בשלב זה, התפיסה המפצלת-התרפויטית היא הדומיננטית, שיפו מלמד את לוחמיו באופן אחיד ומובנה; כאן יש רק דרך אחת להפוך להיות לוחם הדרקון האגדי, זה שיום אחד יקבל את מגילת הדרקון.
פו נבחר להיות "לוחם הדרקון"
"Master Oogway: The universe has brought us the Dragon Warrior!"
בשלב הבא, לאחר שרשרת של טעויות קומיות, פו מגיע לשבת בדיוק היכן שמאסטר אוגוויי מצביע בטקס בחירת לוחם הדרקון. כלומר, אוגווי בוחר בפו. כאן העלילה מתחילה להיות מורכבת מאחר ומאסטר שיפו לא מסוגל בשלב זה לראות שום פוטנציאל בפו כתלמיד.
"Master Shifu: Master Oogway wait. That flabby panda can't possibly be the answer to our problem[9]. You were about to point at Tigress and that 'Thing' fell in front of her. That was just an accident!
Oogway: There are no accidents…"
בשלב זה אנו עדים לעמדה הסכיזואידית שבה נמצא מאסטר שיפו: בעיניו, קיימת רק דמות אחת, בעלת מאפיינים מסוימים (מראה, כוח, מיומנות, קשיחות, וכולי ), המתאימה להיות "לוחם הדרקון", ופו לא מתאים לתבנית של הדמות זו. הפחד של שיפו בעקבות האיום הממשי של נקמתו של טאי-לונג, תלמידו לשעבר, מגבירה את המתח שלו ומנכיחה ביתר שאת את התפיסה המפצלת שלו.
מאסטר שיפו מתנגד לבחירה
"Tigress: Forgive us Master, we have failed you.
Shifu: No. If that panda has not quit by morning, then I have failed you."
בעודו בפרויקט המכווץ, שבו צריך למצוא פתרון ברור ודרך מכוונת מטרה כדי לגבור על האויב, שיפו תכנן שהטיגריס תהיה לוחמת הדרקון ושהיא תלחם בטאי-לונג. הוא נחוש לסכל את האפשרות שפו יצליח להיות לוחם הדרקון עוד לפני שניסו אפילו לבדוק את היתכנות הדבר. הפיצול שהוא מחזיק הוא בין מי שיכול ומתאים למי שאינו מתאים; בין אובייקט-תלמיד טוב לאובייקט-תלמיד לא מתאים. ניתן לראות את הפיצול בשיחה זאת שבה פו שואל על מגילת הדרקון:
Shifu:"Do you think it's that easy? That I'm just gonna hand you the secret to limitless power? One must first master the highest level of kung-fu, and that clearly is impossible if that 'one' is someone like you.
Po: Someone like me?
Shifu: Yes! Look at you! This fat butt [slaps with stick], those flabby arms, and this ridiculous belly… [sniffs] and utter disregard for personal hygiene. Don’t stand that close, I can smell your breath… Now listen close panda, Oogway may have picked you, but when I'm through with you, I promise you, you're going to wish he hadn't. Are we clear?"
בשלב זה מאסטר שפו מלמד את פו באופן לא מותאם ליכולותיו ולמקוםו בו הוא נמצא.
"Po: Maybe we could find something more suited for my level?
Shifu: And what level is that?
Po: Well, let's just start with level zero.
Shifu: There has never been a "level zero". [points to training facilities] Go ahead panda, show us what you can do.
Po: [gets thrown around and injured] How did I do?
Shifu: There is now a level zero"
שיפו נותן לפו תרגולים שקשים מדי עבורו כדי שירגיש כמו כישלון, למרות שנראה היה שזה מיותר כי גם עם בובת אימונים לילדים פו נכשל. אבל אפילו אחרי שנזרק ונפצע, פו חוזר לשיפו לקבל ממנו אישור, כי, כאמור, מאסטר שיפו הינו דמות נערצת עבור פו.
בשלב זה, בעיני מאסטר שיפו, יש דרך אחת לאמן, והיא זהה עבור כולם. הוא לא רואה את הצרכים השונים של תלמידיו, ותלמידיו עד כה אכן התאימו את עצמם בדיוק לדרך הלימוד האחידה. במילים אחרות, מאסטר שיפו זכה לעבוד עד כה עם מי שהוא תופס כאובייקט-תלמיד טוב.
משנבחר פו להיות לוחם הדרקון, הדרך האחידה, התבניתית והמכווצת נסדקת ולא עובדת יותר עבור מאסטר שיפו. הדרך שהנחתה אותו עד כה לא פועלת, ובמקום לנסות לשנות גישה, הוא מתנגד לשינוי ומנסה להיפטר מפו על מנת להמשיך עם הדרך המוכרת כשאובייקט "הלוחם\תלמיד האידאלי" נשמר בשלמותו.
התובנה הפסיכואנליטית של מאסטר אוגוויי :
מאסטר אוגוויי מייצג בסרט את העמדה המשחררת ומביא אתו אמונה גדולה בפוטנציאל הטמון בכל אדם (או חיה). הוא גם מייצג עמדה פסיכואנליטית שבה הוא רואה מעבר ל-acting out. בשיחה הבאה, אוגוויי מוצא את פו זולל אפרסקים:
"Oogway: I understand. You eat when you are upset.
Po: Upset? I'm not upset, why would you think I'm upset?
Oogway: So why are you upset?"
בשיחה זו רואים את אוגוויי בעמדה אנליטית שבה הוא פונה לעולמו הרגשי של פו. כלומר, הוא זיהה שפו באכילה רגשית הנובעת מתוך רגשות שליליים, עקף את ההגנות של פו, ודיבר ישירות לליבו. פילוסוף החינוך ג'ון דואי, בספרו Experience and Education דיבר, בין היתר, על הכשלים התפיסתיים אצל אנשי חינוך, הקשורים לתפיסה מקובעת שלא מתחשבת בחוויה הייחודית של כל תלמיד.
"He [the educator] must, in addition, have that sympathetic understanding of individuals as individuals, which gives him an idea of what is actually going on in the minds of those who are learning." (Dewey, 1938, p.39)
מאסטר שיפו מתחיל לנוע לעבר העמדה הדיכאונית
מאסטר אוגוויי ומאסטר שיפו עומדים ליד עץ האפרסקים המקודש למחרת בערב ומשוחחים. שיפו נסער.
"Shifu: That panda isn't the dragon warrior! He wasn't even meant to be here! It was an accident.
Oogway: there are no accidents… My old friend – the panda will never fulfill his destiny, not you yours, until you let go of the illusion of control.
Shifu: Illusion?
Oogway: Yes. Look at this tree, Shifu. I cannot make it blossom when it suits me, nor make it bear fruit before its time.
Shifu: But there are things we can control [kicks tree]. I can control when the fruit will fall. And I can control where I plant the seed. That is no illusion, Master.
Oogway: Ah yes… but no matter what you do, that seed will grow to be a peach tree.
Shifu: But a peach cannot defeat Tai Long!
Oogway: Maybe it can. If you are willing to guide it. To nurture it. To believe in it.
Shifu: But how? How? I need your help Master.
Oogway: No. You just need to believe. Promise me Shifu, promise me you will believe.
Shifu: I will try.
Oogway. Ah good… my time has come…. You must continue your journey without me… [decomposes into flower petals and flies away with the wind]
Shifu: Master… you can't leave me.."
בשיחה זו בין מאסטר שיפו לאוגווי, מתחיל אוגווי לזרוע במאסטר שיפו זרעים של שינוי גישה. למעשה, הדיאלוג הזה, בעיננו, מהווה שיקוף לדיאלוג בין פסיכואנליזה וחינוך, בין העמדה המכווצת לעמדה המשחררת. אנחנו רואים שאוגוויי מנסה לחבר את שיפו ללב, לאזורים לא רציונאליים בתוכו של שבהם יש אמונה ותקווה בצל הבלתי אפשרי - מקומות בהם פו יכול להיות לוחם הדרקון.
אנו מפרשים את המוות של אוגוויי כסמלי לתחילת תנועה מהעמדה הסכיזואידית אצל שיפו. אוגוויי הותיר אחריו את שיפו מול בחירה התפתחותית: להשתחרר אל עמדה המסכימה לנוע על גבי הציר אל חופש בחירה עם המחיר של אבל על תפיסת הלוחם המושלם שנעלמת, או להישאר מקובע ומכווץ בדרכים המוכרות והחד משמעיות. אוגוויי מעורר בשיפו את האמונה שאובייקט לא-מושלם יכול להגיע רחוק, וגם את האמונה בעצמו שיוכל לעמוד מול הלא מוכר והלא ידוע.
מאסטר שיפו בוחר בפרויקט המשחרר
ניכר שהשיחה הזאת עם אוגוויי החלה שינוי אצל מאסטר שיפו. כפי שנראה בדיאלוג הבא בסצנה שבה פו כבר התייאש והיה בדרך לעזוב, מתחילה להיכנס אמונה לתוך מערכת היחסים בין מאסטר שיפו לפו.
"Shifu: You cannot leave. A real warrior never quits.
Po: How am I supposed to beat Tai long?
Shifu: You will beat him because you are the Dragon Warrior
Po: You don't believe that. You never believed that. From the first moment I got here you've been trying to get rid of me.
Shifu: Yes. I was. But now I ask you to trust in your master as I have come to trust in mine.
Po: You're not my master. And I'm not the Dragon Warrior.
Shifu: Then why did you stay? You knew I was trying to get rid of you, yet you stayed.
Po: Yeah, I stayed. Because every time you threw a brick at my head, or said I sucked, it hurt. But it could never hurt more than it did every day of my life just being me. I stayed because I thought that if anyone can help me change… to make me… not-me, it was you"
בשלב הזה אמנם יש לשיפו המון מוטיבציה ללמד את פו, אבל עדיין אין לו מושג איך הוא יעשה את זה. מה שחשוב להדגיש זה את השינוי התפיסתי שחל אצלו: הוא נע מהפרויקט התרפויטי שמבקש לשנות אדם בדרך שאולי לא מותאמת עבורו, לפרויקט המשחרר שמבקש להכיר באיכויותיו האידאוסינכרטיות של כל אדם, ולא יודעת מראש מה הכי טוב לו. בנוסף הוא עבר מהעמדה הסכיזואידית שבה ישנו פיצול בין אובייקט-תלמיד טוב לאובייקט-תלמיד רע.
בקטע הבא אנו רואים סצנה בה שיפו שומע רחשים במטבח ומוצא שם את פו אוכל עוגיות. שיפו מביט סביב החדר ורואה חורים בארונות, מדפים שבורים, ומבין שהרחשים שהוא שמע היו פו בתנועות לחימה שובר דברים בהתקף זעם בעודו מכלה כל מוצר מזון בהשיג יד (או רגל). לפני ששיפו יוצא הוא אומר לפו שמחביאים את העוגיות הטובות על המדף העליון. לאחר מכן הוא יוצא לרגע, חוזר מיד,ורואה שפו נמצא בפיסוק על מדף העוגיות העליון.
"Shifu: Look at you
Po: Yeah I know, I disgust you [keeps eating cookies]
Shifu: No, I mean how did you get up there?
Po: I don't know, just getting a cookie…
Shifu: And yet you are 10 feet off the ground and you have done a perfect split.
Po: No, this is just an accident.
Shifu: There are no accidents… Come with me…"
בסצנה זו אנו עדים לתנועה על ציר טאובמן שהצענו: אם עד כה הפרויקט בו החזיק מאסטר שיפו היה הפרויקט המכווץ, כעת אנו מתחילים לראות תזוזה על ציר זה, כאשר שיפו רואה את מאפייניו הייחודיים של פו, ומחפש דרך לגשת אליו באופן אישי ולא תבניתי. התפיסה בה יש דרך אחת שמובילה לתוצאה נסדקת והוא בודק דרכים להגיע אל פו דרך האהבה שלו; במקרה הזה, עוגיות (או כל אוכל).
התובנה המשחררת של מאסטר שיפו
מאסטר שיפו לוקח את פו למקום שבו מאסטר אוגוויי התחיל את הקונג-פו. מתרחשת שם סצנה שבה סוף סוף מאסטר שיפו מקבל את פו רשמית בתור תלמיד שלו, ופו מקבל את מאסטר שיפו רשמית בתור מורה שלו. המתח בינם ירד, וניכר ששיפו ניגש בביטחון להוראת הקונג-פו.
"Shifu: When you focus on kung fu… when you concentrate… you stink. But perhaps that is my fault. I cannot train you the way I have trained the Five[10]. I now see that the way to get through to you is with this [shows a bowl of dumplings]."
במשפט האחרון אנו רואים ששיפו כבר נמצא במקום אחר, והוא מבין שהדרך להצלחה בתהליך ליווי של אחר, היא דרך משותפת, משתנה תוך כדי תנועה, ובהתאמה למי שנמצא מולו. מאסטר שיפו נמצא כאן בנקודה מאוזנת יותר לאורך ציר טאובמן, כאשר הוא מביט פנימה, לנפשו של התלמיד, ומתאים את אופני ההוראה לאופני החוויה של התלמיד.
במקביל, שיפו מתפתח מעמדה סכיזואידית, שבה הוא לא יכול היה לראות בפו כתלמיד, לעמדה הדיכאונית שבה הוא מקבל את העובדה שפו אמנם לא התלמיד העומד בתכונות האופי המסוימות שלדעתו התאימו, אבל הוא התלמיד שקיבל. אובייקט התלמיד של מאסטר שיפו עבר שינוי מבעל איכות של תבניתיות מכווצת ומפצלת, לאיכות משוחררת וכוללנית הרואה את האדם שמולו בעיניים סקרניות.
סיכום – תנועה ואיזון בין הפרויקטים והעמדות
עד כה תיארנו כיצד הדמות "מאסטר שיפו" נעה מעמדה סכיזואידית לעמדה דיכאונית, ומהפרויקט התרפויטי לפרויקט המשחרר. כעת חשוב לציין כי הבריאות היא היכולת לנוע בין העמדות, ולא להיות תקוע באחת מהן.
התנועה של שיפו הייתה משלבת בין הפרויקט התרפיטי למשחרר, הוא לא זינק לעבר הקיצון המשחרר ונתן לפו חופש מוחלט, שכן פו היה זקוק ללימוד של טכניקות לחימה ספציפיות, ולשיפור המיומנויות המוטוריות שלו באופן כללי. התנועה של מאסטר שיפו על ציר טאובמן מספיקה כדי ליצר את הדרך המשותפת המניעה אותם קדימה.
חשוב לזכור כי מאסטר שיפו אימן את פו בצל האיום המתקרב של היריב הנורא, ושפו אכן היה חייב לרכוש כלים חדשים כדי להתמודד עם אותו איום.
"Children do not settle down to learning, do not sublimate because of ego tendencies alone, as we seem to want to believe… The reason is that the arduous task of learning with their ego lacks support from a strong superego." (Bettelheim, 1969, p.76)
המלווה – בין אם מטפל או מורה – צריך לקחת בחשבון את הדרישות החיצוניות שחלות על המתלווה (כשמדובר בתלמיד בית ספר, הוא צריך ללמוד לקרא ולכתוב, למשל), את הדרישות החיצוניות שחלות על שניהם (מצופה גם מהמורה וגם מהתלמיד להוציא ציונים טובים בבגרות), ואת עולמו הפנימי של המתלווה (הקשיים והתהפוכות של גיל ההתבגרות, לקויות למידה, וכולי). המורה יגלה את עולמו הפנימי של התלמיד רק אם יהיה פתוח וקשוב. עמדה שלא מאפשרת תנועה, מפצלת מדי (מי הוא אובייקט-תלמיד טוב או רע?) ומכווצת מדי (חייבים ללמד בשיטות ההוראה המוכרות) תגביל את יכולת ההתפתחות ההדדית.
פיטר טאובמן וברונו בטלהיים שניהם דיברו על הצורך לשלב פסיכואנליזה בחינוך. להתחיל להכיר את התת-מודע ואת נפש התלמיד כשניגשים ללמד אותו בבתי ספר ומסגרות חינוכיות אחרות. במאמר זה דנו בתנועה של מורה מהפרויקט המכווץ-התרפויטי לעבר הפרויקט המשחרר, שבו הוא אכן משנה את נקודת המוצא שלו מול התלמיד.
ביבליוגרפיה
Bettelheim, Bruno. 1969.Psychoanalysis and education. The School Review, Volume 77, June.
Dewey, John. 1938.Experience and education. A Touchstone Book.
Freire, Paulo. 1968.Pedagogy of the Oppressed. The Seabury Press.
Segal, Hanna. 2008 [1973].Introduction to the work of Melanie Klein. Karnac Books.
Taubman, Peter. Disavowed Knowledge.
Kung Fu Panda. 2008. DreamWorks Animation.
קייסמנט, פטריק. ללמוד מין המטופל. 1985. תל אביב: דביר.
קליין, מלאני. (2002). הערות לכמה מנגנונים סכיזואידיים (1946). בתוך: מלאני קליין כתבים נבחרים, (עמ' 177-204). תל אביב: תולעת ספרים.
[1] "therapeutic project" ו-"emancipatory project" בהתאמה. [2] בהמשך המאמר נתרגם את המושג "הפרויקט התרפויטי" ל-"פרויקט המכווץ". נעשה זאת לשם ניגוד עם המושג "הפרויקט המשחרר", ועל מנת להמחיש את אופי התנועה האפשרית לאורך ציר טאובמן – כלומר, מגישה מכווצת לגישה משוחררת. [3] Disavowed Knowledge. Peter Taubman. [4]Bruno Bettelheim. Psychoanalysis and Education. [5]Disavowed Knowledge. Peter Taubman. Pg. 6-7. [6]Paulo Freire. Pedagogy of the Oppressed [7]המורה יכול להיעזר למשל בתיאוריה של גארגנר (1983) על אינטלגנציות מרובות [8] להגנת אותו מורה היפותטי, לרוב, הלחץ לציונים טובים ושקט מערכתי מגיע מלמעלה והוא נאלץ לפעול ברכים שלעיתים הוא לא מאמין בהן. [9] תלמיד לשעבר של מאסטר שיפו, מי שהיה האהוב עליו, אשר גידל וטיפח על מנת להפוך אותו ללוחם הדרקון, אבל בגד בו ונהיה אלים מאד, השתחרר מהכלא, וחוזר לנקום ולקחת את "מגילת הדרקון" אשר תהפוך אותו רשמית ללוחם הדרקון. [10]חמשת חיות הקונג-פו האגדתיות
