סיפור קצר: התשובה לגולם

האם ניתן באמת ליצור גולם? מה קורה כשהחומר והרוח נפגשים בתוך תלמיד נאמן של רב גאון?

המקובל ישב בספריה שבביתו, ליד שולחן עבודה העשוי עץ אלון כהה וסדוק. החדר היה חשוך מלבד כמה נרות קריאה שמדי פעם נכבו והיה על הרב להדליקם מחדש. הייתה כבר שעת ארוחת הערב, ובדיוק בזמן נשמעה דפיקה.

יהודה, תלמידו של הרב, נכנס כשהוא נושא מגש מנחושת כדי לפנות את התה מהשולחן, וסגר את החלון. הוא הרגיש שהחום שבידו חימם את המגש מעט, אפילו בערב חורפי שכזה. היה זה חורף טיפוסי בפראג והרוחות שנישאו על גבי נהר הוולטווה נשבו בפראות. יהודה תמיד רצה להתחקות אחר המקורות של רוח זאת ולצאת למסע כל הדרך עד ל"הר השחור" שמתוכו מי הוולטווה נובעים. "המקור של הרוח הוא מלמעלה" תמיד אמר המקובל, ויהודה התעניין באמירה הזאת ורצה לבדוק את טענתו.

כשהיה ילד יהודה היה סקרן ואדיב. הוא ראה את האחר ונתן מעצמו בכל עת, שכן היה יתום ואסיר תודה על שאימצו אותו. יהודה חלם להיות רב בעצמו יום אחד; לתת לילדים את כל הידע והחוכמה שקיבל מהרב שלו שכל כך העריץ. המקובל היה יושב בממוצע כ-10 שעות ביום מול ספריו. הוא היה שוקד בלימודי התורה, הגמרא, המשנה, וכל החגיגה; על כן תמיד היה זה שהרבנים האחרים היו פונים אליו עם קושיות קשות במיוחד.

עוד כשיהודה היה ילד, הוטלה על המקובל משימה על ידי מועצת הרבנים: עליו למצא תשובה חסידית לסיפור הגולם שיצא לאור באותה עיר ממש. "כיצד יוכל להיות זה שהאדם, מרצונו הארצי, יפיח רוח חיים בתוך חומר מת? עצם המחשבה הינה כופרת, הרי רק הקדוש ברוך הוא מקור החיים." סיכמו בישיבתם. ועם זאת, סיפור הגולם מעורר את סקרנותם ועניינם של הרבה יהודים טובים יראי-שמיים. היה על המקובל לא רק למצא טיעון-נגד להיקשי משל הגולם, אלא גם לבדות סיפור-נגד שיחזיר את סקרנות העם הנבחר למקומו הראוי, ויזכיר לו את המסקנה היחידה שחשובה:אלוקים הוא הבורא היחיד.

יהודה היה מביט ברב שלו בפליאה ויראה. הוא העריץ אותו על יכולתו להבחין בפרטים מהנקרא ולדייק בכתביו. מנגד, יהודה עצמו לא היה מצליח לשבת בלמידה ליותר משעה ברצף, ולא יותר מארבע שעות ביום. היה לו שכל חריף, אבל גוף פעלתן. בתור ילד ההישגים של יהודה היו טובים, אך לא מעל לממוצע בקרב חבריו. ובכל זאת, יהודה היה תלמידו המועדף של הרב, והלה האמין בליבו וחשב לעצמו שיום אחד יהודה ירש את מקומו.

הרב היה מקפיד לפאר ולהאדיר את יהודה בכל דרך ומצב, גם לבד וגם מול חבריו לחיידר, כדי להעצים אותו; ובאמת הישגיו של יהודה הלכו והשתפרו עם השנים עד שנהיה למוביל דעה בקרב עמיתיו למקצוע הלמידה. הביטחון של יהודה הלך וגדל עם השנים והוא החל להתנדב לכל מיני פעילויות צדקה שהיו מארגנים בשכונה. במקביל התלמידים האחרים החלו ללכת אחריו בדיעותיהם ואפילו לחקות אותו. רצונו של יהודה הפך להיות השולט בחבורה, ולמרות שהוא תמיד שמר על קור רוח, ניכר היה שהאישיות שלו מתפתחת לכיוון אחר מזו שהייתה לו כילד.

"סיימתי." סינן הרב בעודו לוגם מעט מהתה החם שיהודה הביא.

"סליחה, הרב?" ענה יהודה לא מבין.

"את התשובה לגולם. סיימתי אותה." לחש והשתעל מיד אחרי זה. באותם ימים, וכבר תקופה של שנה לפחות, הבריאות של המקובל הלכה והדרדרה. בחורף שעבר הוא חטף דלקת ריאות והיה מרותק למיטה במשך 8 ימים. "אנא ממך, יוד'לה, תביא לי מהשכן את הכריות שאני אוהב, אני רוצה לשכב בנוחות הלילה." אמר הרב מבלי להביט בו.

יהודה הנהן בשתיקה, הסתובב, יצא, סגר את הדלת, ועזב לכיוון השכן. יוד'לה. מוזר, חשב לעצמו, הרב אף פעם לא קרא לי ככה... זה מאד לא מתאים לו, זה אישי מדי אפילו עבורו. ואיך יכול להיות שהוא סיים את הספר? הוא לא אמר לי מילה על זה שהוא מתקרב לסוף. הוא אמור היה להגיד לי, לשתף אותי, כמו תמיד. זה לא בסדר מצידו, אני אמור לעזור לו עם זה ולהיות חלק מהתהליך. זה כנראה עוד איזשהו מבחן שהוא עושה לי, תכף נבין מה העניינים פה.

כשיהודה חזר לחדר העבודה של המקובל הגדול מפראג הוא מצא משהו מפתיע: הוא ראה את ראשו של הרב מונח על השולחן כשהתה החם שפוך על שלל הספרים והניירת שהייתה על פרוסה לפניו. עדיין עלו אדים מהשולחן כשיהודה סגר את הדלת מאחוריו.

"הרב?" הוא שאל בחשדנות. אחרי שלא התקבלה תשובה יהודה התקרב למורה הרוחני שלו, ומעט בהיסוס, שם יד על כתפו. משזה לא זז, גם לאחר שיהודה קרא בקול רם יותר לרב להתעורר, יהודה משך אותו אחורה כך שישען על גב הכיסא. כעת יהודה הביט בפרצופו המת של הרב המקובל הגדול של פראג.

עברו מספר רגעים של בלבול, חוסר אמונה, הכחשה, כעס, וכיו"ב. יהודה התיישב על הכורסא שמנגד לשולחן עם ראשו בין ידיו. המחשבות שריצדו לו בראש הפתיעו אותו: איך הוא סיים בלי להגיד לי? חשבתי שאני חשוב לו, חשבתי שהוא רוצה שאני אעזור לו עם זה, שיחד נשלים את העבודה. הוא גם היה מאד עצוב וחשב על כל השנים שלהם יחד. הרב היה לו למורה ולדמות אב במשך שנים. פתאום יהודה החל לכעוס על עצמו על שהוא כעס על הרב; מיד אחרי זה הוא נפנף את הכעס והחל לחשוב שוב על התשובה לגולם והבוגדנות של הרב.

יהודה הניח את ראשו של הרב חזרה על השולחן כדי שלא ייפול מהכיסא. הוא ניגש לארונית שליד השולחן ופתח אותה. שם הוא מצא, ארוזה בתוך נייר גדול קשור בחוט פשתן, ערמת ניירות. על גבי העטיפה היה רשום בכתב ידו של הרב "התשובה לגולם". יהודה הוציא את החבילה, פתח את הקשר, הוציא את ערמת הניירות, והחל לקרא. לקח לו חצי לילה וחצי יום לקרא את הספר, ובסופו הוא בכה בכי גדול. כשסיים לבכות, הוא ניגב את עצמו, סידר את הניירות חזרה בעטיפה ושם אותה בצד. החלטה התקבלה בליבו והיא הפכה אותו לאדם חדש. מיד הוא החל לסדר סביב את החדר, הרים את הספר העטוף, והלך הביתה בדרך סודית.

כחצי שעה לאחר מכן הוא יצא לדרך מהבית שלו חזרה לבית הרב. שם, כשהגיע וראה את הרב הוא הרים קול צעקה השמיימה שהרעיד את וילונות החלון. הוא ישב לרגליו של הרב והחל לבכות שוב בכי מר. לאחר מספר רגעים נכנס השכן לחדר וכשראה את הדבר וכל הנוגעים בדבר, נתן גם הוא זעקת טרור.

הימים שלאחר מותו של הרב היו מלאי עצב והתבודדות. כל תלמידיו ומשפחותיהם באו לשבעה. יהודה לא זז ממקומו בכורסא שמול שולחן העבודה של הרב כל שבעת הימים. חבריו הביאו לו אוכל ומים וגררו אותו להתפנות מדי פעם. בתום חודש ימים יהודה ניגש למועצת הרבנים כשבידו כרך. "סיימתי." הוא אמר בטון נחרץ.

ובכן, "התשובה לגולם" יצא לאור והתפרסם – אבל תחת השם של יהודה. הוא אמר למועצת הרבנים שהמקובל התחיל מספר כיווני מחשבה אבל נטש אותם, ושהבריאות שלו בשנים האחרונות לא אפשרה לו להגות כמו פעם. יהודה נאלץ מדי פעם לעזור לרב להתקדם עם הכתיבה ולאחר שהרב נפטר יהודה החליט לסיים את הסיפור ולהקדיש אותו לרב. כך אמר יהודה למועצת הרבנים.

הספר זכה להצלחה גדולה ויהודה התקדם בלימודיו לקראת הפיכתו לרב. אלא שביום חורף אחד, שוטט לו אחד הרבנים מהמועצה וראה את הדלת של המחסן החיצוני של בית המקובל – שבינתיים עבר אליו יהודה - פתוחה מעט. הוא התקרב וקרא "מי שם?". השקט שהמשיך ענה לו שאין אף אחד. הרב התקרב לדלת, פתח אותה, נכנס והדליק את העששית התלויה בכניסה. מתוך סקרנות הוא הסתובב מעט במחסן הגדול ובחן כל מיני ספרים וכלים וחומרים שונים. ממש מעבדת אלכימיה של גויים חשב לעצמו. בפינת החדר הוא ראה ערימה קטנה שסקרנה אותו וכשהתקרב ראה שמדובר בחבילה עטופה. כשכיוון את העששית לחבילה ראה שכתוב עליה, בכתב ידו של המקובל, "התשובה לגולם". הרב מצמץ פעמיים, פתח את החבילה, עיין בדפיה שכולם רשומים בכתב יד, והתיישב המום על הרצפה.

אני ביקשתי ממנו את התשובה לגולם והנה היא, הוא חשב לעצמו. אם כן מי הגולם פה, אני? או יהודה? אם אינני טועה, הרב הפך את יהודה, היתום המתוק והתמים, לגולם שהתהפך על יוצרו. אבל כיצד השיג זאת? האם באמת יתכן שיהודה הרג את הרב וגנב את סיפורו? האם ידע המקובל שיהודה יהרוג אותו?

באותו רגע נכנס יהודה למחסן וכשראה את רב המועצה הוא לא נבהל ולא הופתע ולא התרגש. הוא לקח קלשון ודקר את הרב באלכסון בבית החזה בכל כוחו.

כשבועיים לאחר מכן יהודה טיפס את המטרים האחרונים שנשארו עד לפסגת ההר השחור וראה את הנביעה של הוולטווה. הוא חש את הרוח האדירה שמאיימת להרים אותו אל על וחשב לעצמו – "מה זה בכלל 'למעלה'?"